בסוף 2008 הגיח לעולם תיקון לסעיף 30א' לחוק התקשורת, בשמו המוכר- חוק הספאם, אשר בא להסדיר את כל הנושא של משלוח דואר זבל באמצעים אלקטרוניים.
דואר זבל –דואר אלקטרוני המוני, הכולל מסר פרסומי ונשלח לאדם מבלי שביקש לקבלו או יצר קשר קודם עם המפרסם. מטרתו של דואר הזבל היא לשכנע את הקורא לרכוש מוצר / שירות, להוציא כסף מכיסו.
חוק הספאם אוסר משלוח פרסומת מסחרית בערוצים: דוא"ל, הודעת SMS או באמצעות מערכת חיוג אוטומטי, ללא אישור של הנמען לקבלת דיוור.
באוגוסט 2016 תוקן החוק בפעם הראשונה והוא הורחב כך שיכלול גם בקשות תרומה ותעמולה. עם זאת, החוק קבע כי מסרים פוליטיים לרבות תעמולת בחירות אינם מפרים את הוראות החוק.
בחודש פברואר 2018 נכנס לתוקף תיקון נוסף אשר אומר כי בעסקה בין מפרסם לנמען באופן מתמשך, ברגע שהנמען מעוניין לסיים את ההתקשרות אזי יש להתייחס אליו כאל מי שהביע את סירובו לקבלת דיוור. זאת אומרת שברגע שההתקשרות בין הצדדים הסתיימה, לא ניתן לשלוח לנמען דברי פרסומת ללא אישור לקבלם.
בחודש מאי 2018 תוקן החוק בפעם השלישית והורחבה ההגדרה "דבר פרסומת". כיום "דבר פרסומת" כולל מסרים שנשלחים לציבור ונכללת בהם הצעה להתקשר למס' טלפון מסוים לשם קבלת מסר כלשהו. מאיסור זה הוחרגו מסרים הנשלחים על ידי המדינה ומוסדותיה וכן גופים דומים נוספים.
למה היינו צריכים את חוק הספאם?
דואר זבל מפריע לציבור המשתמשים ולא לחברות ששולחות את הדיוור. כך למשל ציבור המשתמשים מבזבז זמן יקר בסינון דואר זבל מתוך הדואר האמיתי, נוצר עומס על האינטרנט ומהירות הגלישה כך שהנמען נדרש להגדיל את מהירות הגלישה שלו וכן להגדיל את נפח תיבת המייל שלו.
גם על ספקיות האינטרנט נוצרת בעיה כלכלית וטכנולוגית. למשל: הן צריכות להצטייד בשרתים חזקים יותר, להגדיל את נפח החיבור שלהן לאינטרנט, להשקיע בטכנולוגיות מתקדמות לצורך סינון דואר הזבל ועוד.
מה השינוי שהוא יצר?
כשהחוק נכנס לתוקף, אי שם לפני 11 שנים הוא יצר למעשה מס' מגמות:
- החוק איפשר לשלוח פעם אחת דבר פרסומת לנמענים ולאפשר להם להסיר את עצמם. אלו שלא הסירו את עצמם באותו מועד, החברה המפרסמת קיבלה זאת כהסכמה לקבלת דיוור והמשיכה לדוור להם.
- חברות מפרסמות החלו להשתמש במערכות להפצת ניוזלטרים, אשר מאפשרות הסרה אוטומטית מהרשימה. החברות המפרסמות עברו לנהל את רשימות התפוצה שלהן דרך מערכות אלה או דרך מערכות CRM מתקדמות.
- בתחילתו של החוק הצרכנים קיבלו דיוורים אשר בשורת הנושא שלהם היה רשום "פרסומת", שכן זו היתה הדרישה בחוק. השנים חלפו ואנחנו עדים לפחות ופחות מיילים עליהם רשום "פרסומת" אך אנחנו כן עדים לאפשרות להסרה מרשימת הדיוור.
עם הזמן נראה כי החוק איבד משיניו, אמנם אנשים עדיין תובעים חברות אשר ממשיכות לשלוח דואר זבל, אבל נראה כי זה לא מרתיע את החברות.
בנוסף אנשים נרשמים גם לקבל דיוורים זרים, מחו"ל ואלה לא מחויבים לחוק הספאם שבישראל. כך שלעיתים אנו מוצאים את עצמנו מקבלים עשרות ומאות מיילים מחו"ל בלי יכולת להסיר את עצמנו מקבלת הדיוור.
למי שיש תיבה ב- GMAIL מקבל את רוב הניוזלטרים ישירות ללשונית "קידומי מכירות". כמו כן הנמען מקבל גם מיילים של פרסומות שגוגל עצמו דוחף לתיבה – אלה הן פרסומות שמי שמפרסם ברשת המדיה של גוגל יכול להגיע לתיבת המייל שלנו בלי צורך לעמוד בדרישות חוק הספאם. יחד עם זאת הוא השולח משלם כסף לגוגל על הפרסום.
האם חוק הספאם תרם?
מבחינת הגולשים – קשה להגיד שחוק הספאם תרם לגולשים עצמם, שכן אם אקח את עצמי לדוגמא בתור גולשת, בתקופה של שבועיים אני מקבלת כ- 500 דיוורי זבל. יחד עם זאת, יש לי אפשרות לנהל את הדיוורים הללו ולהשקיע זמן בלהסיר את עצמי מאותם ניוזלטרים שלא מעניינים אותי. לעיתים אני עושה זאת כי אני רוצה להישאר עם מה שבאמת מעניין אותי ושאני מקווה שאמצא לי זמן לקרוא אותם.
מבחינת החברה המפרסמת – ההשלכה הגדולה היתה המעבר לשימוש בתוכנות להפצת ניוזלטרים וניהול רשימות תפוצה, תוכנות אשר מאפשרות הסרה מקבלת הדיוור. תוכנות אלו מאפשרות גם לעקוב אחר סטטיסטיקות הנרשמים, הפתיחות של המיילים ועוד תכונות נוספות.
